החיים לא מה שחשבנו – הפסיכולוגיה בשירות היום יום

מרצה  :דר'  קרן אור חן

ברושור

החיים לא תמיד מסתדרים כפי שהיינו רוצים. אף על פי שכולנו חופשיים לבחור את המסלול, לרוב אנחנו מטיילים בשבילים שסללו אחרים. זה מדאיג אותנו, לעתים אף מדיר שינה מעינינו. אבל היכן לחפש את אותם ספרי הדרכה, את מתכוני האושר? מי יעזור לנו להתיר את סבך החיים? מי יציע מודל?

סדרת מפגשים זו היא מדריך קצר ולא מחייב לשמונה שבילים במסע הזה, שיש הקוראים לו חיים..

1.פרויד – שלימד אותנו לחלום – אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, מרד בדעה המדעית המוסכמת בזמנו וחזר לטענה "הפרימיטיבית" כי לחלומות יש משמעות, אך שמי שמייצר את המשמעות, טען פרויד, הוא החולם עצמו. הקפיצה המחשבתית הזאת השפיעה דרמטית על התרבות האנושית. ההרצאה תעסוק במעמד החלום- מבחינה פילוסופית, פסיכולוגית, פיזיולוגית ותרבותית 120 שנה אחרי פרסום "פשר החלומות."

2.ויניקוט – עיצוב עצמי  – "אני חותר להיות עצמי ולהתנהג כעצמי"-

ההרצאה תעסוק במשאלה הפשוטה והטבעית של כל אדם – להרגיש חי, ממשי, להיות קיים, להרגיש “שאני ישנו” כאן בעולם ולהיות מסוגל להתנסות בחיים אלה בפתיחות ובחופש. חיים טובים הם חיים המאפשרים להעז לבטא את העצמי האמתי שלנו ,וללבוש מפעם פעם מסיכות בהתאם לנסיבות. על מנת שזה יהיה אפשרי, אנחנו זקוקים לתשתית נפשיתהמאפשרת לנו להיות עצמנו, להיות אלה ה ”מושכים בחוטים”.

3.קארל רוג'רס – שלימד אותנו להקשיב –

לעומת מצבים שכוונת המקשיב בהם היא אינסטרומנטלית ומוקד הכוח בהם ברור, בטיפול פסיכולוגי המטרה המרכזית של המטפל (המקשיב) היא לסייע לבן השיח ולהיטיב עמו (כך לפחות אנו רוצים להאמין). על פי קארל רוג'רס, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, הקשבה היא המפתח לבניית חוויה של ביטחון למטופל במסגרת של טיפול פסיכולוגי והיא כלי קריטי שמעניק ביטחון בכל מערכת יחסים בין אישית.  הקשבה שכזו דורשת לא רק רצון להיטיב, קשב רב, אמפתיה ומיומנות, אלא גם את היכולת שלא לשפוט את הדובר: מוכנות להקשיב לכל מה שבן השיח יאמר מבלי להעריך או לשפוט את דבריו או את אופיו. בתנאים כאלו הדובר חווה ביטחון המאפשר לו חקירה ובחינה של חלקים בעצמי שעשויים להיות מנוגדים זה לזה או לעמוד בסתירה לתפיסתו העצמית. כלומר, הקשבה מיטיבה נוסכת בדובר ביטחון המאפשר לו להתוודע לחלקים שונים בעצמו ולהכיל אותם מחדש, וכך להשתנות ולהרחיב את גבולות העצמי שלו.

4.אריך פרום – שלימד אותנו לאהוב – "ישאל כל אדם את עצמו כמה בני אדם אוהבים באמת ובתמים הכיר מעודו" . אריך פרום טוען שרוב בני האדם חושבים על סוגיית האהבה לא מצד היכולת שלהם לאהוב אלא מצד היותם נאהבים. הם יודעים שאהבה היא גורם מרכזי בחייו של האדם, אך אינם מעלים על דעתם שהיא מיומנות נרכשת שיש ללמוד אותה ולהתאמן בה.

5.ב"אמנות האהבה" מלמד פרום כי האהבה על סוגיה השונים – אהבה רומנטית וארוטית, אהבת הורים לילדיהם, אהבת אחים, אהבת האדם את האל ואף האהבה העצמית – היא התשובה היחידה לקיום האנושי. ביכולתה לפתור את מכאובי דורנו המנוכר והבודד, ולהרוס את המחיצות שקמו בין בני האדם.
ארוין יאלום – שלימד אותנו טיפול מהו – המטפל לפי יאלום הוא חבר למסע משותף. הוא עצמו אף נוהג לבקר בבתיהם של מטופליו. הדבר החשוב ביותר בעיניו הוא – מי אתה כשאתה בא לטפל במישהו. באיזו רמת מודעות עצמית אתה שרוי. יאלום טוען שהאלמנט החשוב ביותר שמטופלים מייחסים לטיפול הוא אישיותו של המטפל,- היכולת ההכלה וההקשבה שלו. הדמיון, היצירתיות, כושר האלתור, הכנות האישית, הקסם האישי, היכולת להודות בטעויות, האיכפתיות, והחום והתמיכה שהוא מפגין.

6.דלאי למה – שלימד אותנו חמלה – רצונך להיות מאושר- נהג בחמלה. רצונך שאחרים יהיו מאושרים?- נהג בחמלה". חמלה אמיתית היא כמו אדווה במים, היא עוברת הלאה לילדים, לחברים, לקולגות, לעוברים והשבים ולאנשים אקראיים שאנחנו בכלל לא מכירים. הדלאי למה טוען שלמי שאין חמלה עצמית, לא יכולה להיות לו חמלה על האחר. ככל שהפרט זכה בילדותו להתנסות מעודדת, סבלנית ומרגיעה מאת דמויות משמעותיות בחייו, הוא יוכל להפעיל ביתר קלות את רגש החמלה, שיש ביכולתו לעזור לו לתפקד באופן מיטיב במצבי לחץ וחרדה.

7.ויטגנשטיין – שלימד אותנו לשתוק
ההרצאה תתמקד במשפט המעניין ביותר של ויטגנשטיין הינו  "על מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק ." מעבר להבחנה החמורה בין מדעי הטבע לפילוסופיה, ולשקט המדעי שוויטגנשטיין גוזר בכך על הפילוסופים, ניתן לפרש את המשפט הזה בכמה דרכים. דרך אחת היא שהוא מוכיח את טענתו שאין מחשבה מחוץ ללוגיקה – שגבולות השפה (הגבול בין מה שהוא בעל מובן לבין מה שהוא חסר מובן) שורטטו מתוך השפה, ולא מחוצה לה. דרך אחרת לפרש משפט זה היא דרכם של החוקרים הסבורים שויטגנשטיין לא ניסה להציע תאוריה, אלא סבורים שמשפט זה אומר שפילוסופיה היא דבר שלא ניתן לדבר עליו כלל (כלומר הוא תחום ריק מתוכן, ולמעשה אינו תחום כלל, אלא רק אשליה של תחום).

8.וודי אלן – שלימד אותנו לפקפק בכל
סרטיו הטובים ביותר של אלן משלבים הומור עם רוך ופתוס. דמותו הקולנועית של אלן היא פתטית משהו, מילולית מאוד, שקועה בעצמה, ומלאה בנוירוטיות, בלהג פסיכולוגי, ובחוסר ביטחון עצמי. זו דמות של אינטלקטואל יהודי עירוני המקיים מערכות יחסים מסובכות עם סביבתו ומנסה להבין את משמעות החיים. כמעט כל סרטיו מתרחשים במנהטן, ומספקים דימוי מורכב ורומנטי-משהו של העיר כרקע לקו העלילה.

נושאים מרכזיים העולים שוב ושוב בסרטיו הם שאלת מהות האהבה, האופן בו מתעצב הדימוי העצמי, היחס בין האמנות לבין החיים, והשפעת תודעת הזמן על האופן שבו אנו מבינים את העולם וייחודו בכך שהוא מפקפק בשאלות היסוד של הקיום האנושי וגם חייו האישיים גורמות לטשטוש ההבחנה בין דמותו על המסך לבין דמותו בחיים .